אייקידו וחמומי מוח – סיפור מהחיים

אם תשתמש באייקידו על ילד אחר, אני אדאג באופן אישי שלא תתאמן באייקידו בחיים שלך, בטח בישראל. הבנת?

זה היה משפט האלמוות אתו התקבלתי לדוג’ו האייקידו הראשון בחיי.

המאיים החביב היה השיהאן דהיום, איתן בן מאיר סנסיי. הדוג’ו היה בכפר סבא. מרכז אהרוני.

הייתי בן 13, רזה ברמה של עצמות, והוא קלט אותי מקצה המזרן, ככה, נכנס ברעדה לחלל מלא במבוגרים מיוזעים ומתנשפים, חלקם עם כרס וקרחת. לאמור, הבא אחריי בגיל היה לפחות בן 20 וכמה.

“למה אתה רוצה ללמוד אייקידו?” שאל אותי איתן סנסיי. עניתי בפשטות את האמת: “כי ראיתי אתמול סרט של סטיבן סיגל שנקרא “ניקו”, ואני גם רוצה לרחף כמוהו. “

התשובה הזו הייתה נאה בעיניו (אף על פי שלימים למדתי שסטיבן סיגל לא חביב על המורה), ובכל מקרה, עדיין היה לו צורך להמשיך ולאיים. הוא חתם במשפט אלמוות מספר 2: “חוק מספר אחד באייקידו: אתה רואה מכות? תחצה את הכביש לצד השני!” (כלומר, הוא קרא את מחשבותיי וראה את מלוא האמת, שבאתי ממציאות מאד אלימה בבית הספר וחיפשתי דרך להתחמש).

הזמן חלף. התאמנתי אז באדיקות. לפעמים שלוש פעמים בשבוע. לפעמים שני אימונים ברצף. באיזשהו שלב, הדוג’ו עבר ממרכז העיר לירכיתי העיר, ואז האימון הפרטי שלי התארך מדי מפגש בחצי שעה של הליכה לכל כיוון.

לפעמים הייתי כל כך עייף בסוף אימון, מזיע וצמא/רעב, שלא היה לי כוח להחליף בחדר ההלבשה את המכנסיים למכנסיים רגילים, ופעם אחת לא החלפתי גם את הדו-גי (החלק העליון).

אני הולך והולך והולך. מת כבר להגיע הבייתה. מת כבר להתקלח, לרבוץ ולנוח. משום מה, החלטתי לחצות דרך “גן השלום”. קטעים שככה קראנו לגן הציבורי הזה בתקופה הזו, משום שהוא שרץ דרך קבע בערסים חמומי מוח שאהבו לפצח גרעינים ופדחות של זאטוטים כמוני. עוד יותר מדהים ששכחתי את הנתון החשוב הזה באותו ערב, ובכל זאת חציתי אותו, כך: לבוש בפיג’מה לבנה עם חגורה לבנה ופרצוף אדום.

כמעט סיימתי לגמוע את מרחב הגן ולהגיע לצדו השני, פתאום קורא אליי מן המרחק איזה ט.מבל: גילבר גילבר! עצרתי לראות מי קורא לי והנה זה בא: אויב מושבע שלי מביה”ס. נקניק קטן ומעצבן ששנא אותי שנאת מוות עוד מכיתה א’ ושהפסקתי כבר לספור בהקשר שלו את כמות הפעמיים שחטפתי או החטפתי.

אני קולט אותו ואני קולט שמאחוריו יושבת כבודה של עוד איזה עשרה פרחחים כמוהו. רובם המוחלט גדולים ממני בלפחות 3-4 שנים, שזה אוקיאנוס בגילאים האלה.

אלימות נוער

הוא ניגש ומתחיל:

פחחח חחחח מה זה מה זה? זה שווה משהו הח** הזה? יעני אם אני אעשה לך עכשיו ככה וככה, ישך תשובה לזה?

ועוד כל מיני טפילויות דומות, שכולן אומרות, או-או, אני הולך להפר היום את הבטחתי לסנסיי…

שווה לציין, שבאימון שקדם למפגש האינטלקטואלי הנ”ל, התאמנו המון על יוקומן. יוקומן זו התקפה, למי שלא מכיר, שחותכת קצת מהצד, הכי קרוב לסטירה בשפת היומיום.

מאה יוקומנים קיבלתי לפנים רגע לפני “גן השלום”. אלף יוקומנים. מי יודע? והנה עכשיו זה, זב החוטם הדלוח הזה, שולח תוך חיוך זחוח יד לעברי בלי להתבלבל, מהצד, במהירות של צב מבחינתי, אחרי שספגתי כל אחה”צ מחבר’ה שיכולים להיות גם אבא שלו פי עשר במהירות ובעוצמה.

לא הספקתי לחשוב. לא הספקתי לפחד כהרגלי. הגוף שלי פשוט זז מעצמו, והוא כבר היה על הרצפה בסוג של איקיו או ניקיו מאולתר. איכשהו, בנס, זה לא שבר לו את היד אבל זה הכאיב לו מאד. ואז התחלתי לפחד. אבל ממש.

הוא בידיי. הוא מרותק למדרכה. הוא זועק ומקלל. ובדיוק ברגע אני נזכר לכל הרוחות המדבריות שהוא בעצם לא לבד שם בגן. שיש לו “גב”. ואני אחד. בלבד. קטן ואבוד.

אבל, תודה לאלוהי האייקידו כפול 15, לא רק ששום ערס לא טרח לקום מהספסל לעזרתו של היבחוש, אלא הם אפילו קירקרו עליו. הבוס שלהם, או שמא כך רק נדמה לי ממרחק השנים, אפילו זרק משהו לאוויר בנוסח: “בישלת לבד תאכל לבד”. או בקיצור, הבנתי שאולי בכל זאת אני יוצא היום מ”גן השלום” בשלום.

אייקידו איקיו טכניקה
איקיו – טכניקה בסיסית באייקידו

לחשתי לו משהו בסגנון “אז אתה תתנהג יפה אם אשחרר אותך?” הוא הסכים. שיחררתי. ומאז לא שמעתי עוד ממנו, רק אודותיו…

באימון הראשון אחרי הפיאסקו הנ”ל, ניגשתי לאיתן סנסיי והתוודאתי ברוב בושה על חטאיי. כמה שפחדתי מהילד הזה, מאיתן סנסיי פחדתי שבעתיים. ותגובתו של המורה היא היא הסיבה שאני כותב פה את הסיפור. זה הלך בערך כך:

מה? עשית לילד מהרחוב איקיו? השתגעת?! הרי יכולת להוציא לו את הכתף מהמקום! יכולת לגרום לו לנכות! אם הוא היה חובט במדרכה מהר מדי, יכולת גם לשבור לו את האף או את הגולגולת! אתה לא יודע שאתה מתאמן באמנות לחימה? אתה לא יודע שזו אחריות כמו להחזיק נשק חם בידיים? כמה פעמים אמרתי שאם אנחנו רואים מכות אז נחצה את הכביש?

ועוד ועוד ועוד.

איתן סנסיי שטף אותי במקלחת של תלונות ואיומים. מבטו נוקב מאי פעם. קולו חד וממוקד. ואז, אחרי שנגמרו כולם. היה פתאום רגע של שקט. הוא הביט עמוק אל תוך עיניי. אולי ברח לו איזה מן חיוך מזערי ושובב. ואז גם הוסיף, כמעט בלחש: ו… כל הכבוד.


את המאמר כתב גילבר רובננקו דיין, תלמיד בוואדוקאן דוג’ו

[INSERT_ELEMENTOR id=”15165″]
 

מומלצים
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support