אמני לחימה שהפכו לשחקנים: ז’אן קלוד ואן דאם

בשנת 1980 בעיר בריסל בבלגיה התקיים אירוע לחימה בינלאומי בו התחרו מתחרים מארה”ב ואירופה. באותו האירוע התחרה גם בחור צעיר בן עשרים בשם ז’אן קלוד וורנברג (שמוכר היום כ- ואן דאם).

ואן דאם עלה לקרב מול לוחם קשוח בשם Verlugels. לפי מה שסיפר מארגן האירוע, השופטים היו צריכים לעצור את הקרב בסיבוב השני, כיוון שהוא כיסח יותר מדי את הלוחם שעמד מולו.

כשנשאל ז’אן קלוד ואן דאם על הקרב הזה בתחילת הקריירה שלו ומדוע הוא אף פעם כמעט לא מדבר על זה, הוא השיב ואמר “טוב, זה היה לפני הרבה זמן ואני לא בטוח אם למישהו באמת אכפת מהדברים האלה בימינו.“

הוא המשיך ואמר “מעולם לא הייתי אחד שמעוניין לחיות על הישגי העבר כמו הקרב הזה, או על סרטים שהצליחו לי בעבר. אני יותר מתעניין במה שקורה עכשיו“.

“אחד הדברים שאני ממש מעריך באומנויות הלחימה הוא שאמני לחימה הם אמיתיים וצנועים מאוד, במיוחד אלה שטובים באמת. אני משתדל להיות כזה באומנויות הלחימה שלי, אבל בקריירה הקולנועית שלי אני לא יכול להתנהג ככה או שאלך לאיבוד “, אמר ז’אן קלוד.

“כשהייתי נער לקראטה המורה שלי (חלוץ הקראטה האירופאי שלמד קראטה שוטוקאן עם טוטומו אושימה, תלמידו של גיצ’ין פונאקושי) לימד אותנו שאמני לחימה תמיד חיים בהווה, לא בעבר ולא בעתיד. הוא היה אומר שאין דבר שאני יכול לעשות בקשר לעבר, והעתיד הוא אי שם בהמשך. לכן, אני חייב לחיות עכשיו, כיוון שזה הזמן היחידי בו אני יכול לשלוט. אני חושב שהשיעורים הראשונים הללו חוזרים ועולים אצלי כל הזמן”.

לפי מייק אנדרס (שזכה באליפות קראטה באירופה ארבע פעמים וייסד מגזין קראטה מקצועי בשנת 1972) למרות שזא’ן קלוד לא השיג שם גדול בקראטה בקרבות מגע מלא או עם מגע למחצה, הוא היה אחד הלוחמים החזקים באירופה באותם הימים. “אם הוא לא היה בוחר לקחת את הכשרון שלו להוליווד, מי יודע לאיזה הישגים הוא יכל להגיע.”

“היו לו בעיטות ענקיות, אני זוכר“, אמר אנדרס, “הייתה לו בעיטת מגל הפוכה בקפיצה פשוט מדהימה, בה הוא השתמש לעתים קרובות בקרבות שלו. הוא הציג אותה בסרטיו פעמים רבות לאחר מכן.”

הוריו של ואן דאם, תמכו מאוד בבנם ובדרך שבחר לעצמו. אביו, יוג’ין, אמר שז’אן קלוד היה ממש פנאטי באימוניו מההתחלה.

בהיותו נער הוא היה מבלה שלוש או ארבע שעות ביום באימוני כושר וקראטה, ולאחר מכן היה ממשיך ומתרגל את שאר הדברים שעניינו אותו כמו נגינה בפסנתר. אמו סיפרה שכאשר ז’אן קלוד היה נער, המורה שלו לפסנתר הגיע לביתם וביקש שימשיך ללמוד והאמין שהוא יוכל להיות פסנתרן קונצרטים ברמה גבוהה. אבל אביו של ואן דאם אמר “לא, הוא יהיה אמן לחימה“. שאר הסיפור, כנראה, הוא היסטוריה.

ז’אן קלוד ואן דאם הוא גם אוהב גדול של בעלי חיים, הוא אוסף כלבים שזקוקים למחסה ומטפל בהם.

הוא סיפר שבזמן צילומי סרטו ” טרור על פסי הרכבת” (Derailed, 2002), הוא נסע עם בנו במונית והם ראו כלב משוטט נפגע למוות ממכונית עוברת. כשני קילומטר מאוחר יותר בנסיעה כלב אחר עמד לפני המונית, ואן דאם ביקש מהנהג לעצור, והוא העלה את הכלב למונית ואסף אותו אליו.

השנים המוקדמות של ואן דאם הצעיר
ואן דאם מספר שכשהיה ילד, השוני בינו לבין מתאמנים אחרים היה שכשאימון הקראטה הפסיק הם סיימו את האימון שלהם לאותו היום, אבל הוא המשיך להתאמן שעות רבות בבית. הוא נהג לבעוט בשק הכבד שאביו רכש עבורו. זה היה כמו דוג’ו ביתי, והוא הטיח ובעט אלפי פעמים בשק.

קראטה קאטה
הוא התחרה בקאטה מספר פעמים, אבל אומר שמה שעניין אותו באמת היה קרבות.

חיפשתי להיות מסוגל לבעוט כמו ביל וואלס (קראטקה אמריקאי מוביל), להילחם כמו צ’אק נוריס ולזוז כמו ברוס לי. התאמנתי כל הזמן ועבדתי על שיפור בהכל. אם לא הייתי מתאמן בקראטה אז הייתי מרים משקולות או מתרגל נגינה בפסנתר. שם הייתה התשוקה שלי כשהייתי נער. אפשר לומר שהייתי ממש אובססיבי עם הפעילויות האלו.

והיום…

אני עדיין מתאמן כל יום, עובד על היכולת האירובית שלי, הרמת משקולות, מוביליטי ומתיחות. לפחות שעה אימון בכל יום. אבל לפני שאני עושה סרט אני מעלה את זה לשעתיים עד שלוש ביום, כדי שאהיה במצב המיטבי לצילומים.

אני מתאמן הרבה עם הבן שלי כריסטופר, לוקח אותו לחדר כושר קרוב לבית שלנו ומלמד אותו את עקרונות פיתוח הגוף – מוודא שיש לו תנועה נכונה וטכניקה בריאה, כמו שדאגו עבורי כשהייתי תלמיד קראטה צעיר – איכות, לא כמות.

ואן דאם ממליץ:

כשמסתכלים על הקלטות ישנות של ברוס לי, אתה רואה שהגישה שלו הייתה לתת 100% בכל דבר שהוא עשה. הוא היה כזה מהיר, ברמת טכניקה וכושר מדהימה, וזו הגישה שלי גם כן. להשקיע את כולי בכל מה שאני עושה.