קודם כל נשיב בשאלה… האם באמת יש דבר כזה: "הלוחם הכי טוב" אי פעם?
הצורך בהכרה ואישור חברתי יחד עם הצורך להיות טוב מאחרים כדי לחזק את הביטחון בתדמית העצמית ולהפחית חרדה ורגשות נחיתות יוצרים באדם תחרותיות.
כשלעצמה היא בריאה אך כשמשליכים אותה על העולם שסביבנו היא יכולה ליצור היררכיות דירוגים ובדלנות שיחזקו את אמונת האדם כי הוא אוחז באמת האבסולוטית.
ישנם דברים שאינם ניתנים לדירוג ומדידה אבסולוטית הן במהות והן בשאלת המחקר.
כמו למשל אומנות.
אך עדיין למקומות הללו חודר הצורך לדרג ולקטלג בכדי לתת הצדקות לבחירות שלנו לטעמים שלנו ולתחושת שייכות. יצירת הסכמות הדדיות נותנת תחושת ביטחון.
אך כאשר נותנים להיררכיה ה"איכותית" הזו לחדור לתחומים שאינם מדידים פוגעים בעצם המהות של הערך הגרעיני של אותו דבר אותו מנסים למדוד.
כאשר מדברים על אומנויות לחימה נתקלים בהגדרות שונות.
המילה אומנות נקשרה למושג לחימה בעיקר ברומא העתיקה: Martial arts
האומניות של מרס אל המלחמה.
הדיון האם מה שעושה לוחם כזה או אחר הוא אומנות (ביטוי יצירתי לעולם הפנימי והחיצוני) או אמנות (מיומנות פרקטית העוברת ע"י חיקוי והתמחות) עדיין קיים, ואולי זה בכלל שילוב של שניהם.
ואולי בכלל הערך החשוב ביותר מתחת הוא החופש להיות לא מדיד כשאין לכך משמעות פראקטית או לחילופי למצוא את כלי המדידה הנכון ביותר.
אדם המקבל על עצמו ועל ביטויו את סולמות המדידה בצורה אבסולוטית מוותר על החופש שלו ומכניס את עצמו לתבנית אשר תיצור התנייה תבניתית נוקשה מוכוונת מטרה וככזו הדרך הופכת להיות צרה.
באומנות כמו באומנות אין דבר כזה אין דבר כזה… שאלה דומה ולא רלוונטית בעליל יכולה להיות" מיהם 50 הגיטריסטים הטובים בהיסטוריה? לפי איזה אוזן? האם יש אוזן שיודעת להקשיב טוב יותר מאוזניים של מישהו אחר?
תחשבו על זה…
