כל המידע: מה זה סוּמוֹ? איפה זה התחיל? איפה אפשר ללמוד?
סוּמוֹ הוא ספורט היאבקות יפני, בעל מעמד ייחודי ביפן.
ההיסטוריה של סומו ארוכה, ואורח חייהם של מתאבקי סומו ייחודי וקפדני במיוחד – מהאיסור לחתוך את שיער ראשם, כמות הארוחות הענקית ושעות השינה הלא שגרתיות.
בין הדרישות הקפדניות של ספורט הסומו היפני העתיק: מתאבק סומו חייב להיות בעל גוף חזק, חוסן נפשי מדהים ומשטר אימונים קפדני כדי להתחרות ברמה הגבוהה ביותר. תהליך ההכשרה מתחיל בדרך כלל בין הגילאים 12 עד 15. משם, מתאבק הסומו יוצא למסע בן שנים רבות.
המנצח בקרב סומו הוא זה שהצליח לדחוף את יריבו מחוץ לזירה או גרם לו לגעת בקרקע עם חלק אחר של הגוף למעט כפות רגליו.
למתאבקי סומו (אשר מכונים באופן מסורתי “ריקישי“) מותר לגעת ברצפת הזירה רק עם כפות הרגליים, כדי לא להפסיד בקרב. ברגע ששחקן נוגע ברצפה עם כל חלק אחר בגוף, הנצחון מוענק ליריבו.
בתקופת אדו (1603 – 1868), הסומו התחיל להיות מוסדר, וגם הפך למיינסטרים יותר, מה שאפשר גם לאנשים הפשוטים להשתתף במשחקים. הוא שימש גם לגיוס כספים למקדשים ומקדשים לדת השינטו.
מה אוכלים מתאבקי סומו?
מתאבק סומו יכול לשקול עד 400 קילו, ולצרוך עצום של 7,000 קלוריות ביום.
בבוקר, בערך ב-8:30 בבוקר, מתאבקים צעירים מתחילים הולכים למטבחים ומתחילים להכין את המזון למתאבקים מהדרג הגבוה יותר עבור במהלך ארוחת הצהריים והערב.
צ’אנקו-נאבה היא מנה רב-תכליתית של תבשיל המשלבת לעתים קרובות אורז, ירקות, בשרים ודגים, בהתאם להעדפה האישית של המתאבק. הצ’אנקו-נאבה מוגש בדרך כלל עם מנות גדושות של תוספות, כולל מאכלים מסורתיים ומנות מטוגנים בשמן עמוק. בזכות הדיאטה עתירת הקלוריות הזו מצליחים מתאבקי סומו להעלות את המשקל הרב הדרוש כדי לצאת כאלוף עילאי בזירה.
מסעדות יפניות שונות החלו לכלול את מנת הסומו בתפריט שלהן, כדי לתת מענה לספורטאים וחובבים כאחד, המעוניינים להשמין.
למרות שמתאבקי סומו מצליחים להגיע לאיזון קפדני בין צריכת קלוריות לתפוקת מאמץ, הם צריכים להיות זהירים מאוד ברגע שהם פורשים, ולצמצם משמעותית את צריכת הקלוריות. ברגע שריקישי פורש, עליו לעבור גם ירידה רצינית במשקל, כדי להתחמק מהסכנות הנפוצות הקשורות להשמנה.
רוצים ללמוד סומו?
שיטה זו אינה פעילה בישראל
באינדקס המאמנים של ישראל דוג’ו תוכלו למצוא בקלות מגוון חוגי אומנות לחימה למבוגרים, ילדים ונוער
