סוגי החרבות היפניות: קטאנה, בוקן, שינאי ועוד – פורטל אומנויות הלחימה והתנועה

מגוון החרבות בשימוש באומנויות הלחימה היפניות אינו רחב כמו באומנויות הלחימה הסיניות.

סמוראים יפנים נהגו להשתמש בנשקים מגוונים רבים והיסטוריונים רבים מאמינים כי כי חץ וקשת והחנית היו כלי הנשק העיקריים של כל סמוראי.

אך אחרי עידן המלחמות ולצורך דו-קרב חרב הקטאנה הייתה הכלי העיקרי, ונותרה עד היום הכלי המזוהה ביותר עם הסמוראי היפני.

קטאנה – Katana – 刀

חרב הסמוראי המסורתית. מונחת בצד שמאל של הגוף כשהלהב פונה מעלה.

קטאנות מיוצרות גם היום על ידי נפחים מומחים בדרכים מסורתיות, כאשר כל אומן המייצר חרבות ביפן חייב להיות רשום ולעבור הסמכה של חמש שנים, ולאחר מכן כל חרב המיוצרת על ידו נרשמת על ידי הרשויות.

מחירן של חרבות המיוצרות על ידי אומנים יפנים יכול להיות אלפי עד עשרות אלפי דולרים ליחידה. ניתן לרכוש חרבות המיוצרות מחוץ ליפן בשיטות לא-מסורתיות במחירים זולים יותר.

שני הסיווגים העיקריים לחרב יפנית הם:

– שינקן (Shinken – 真剣 – הפירוש המילולי הוא "חרב אמיתית") – בעלת להב חד, לאימונים ברמות מתקדמות

– איאייטו (iaito – 居合刀) – חרב לא חדה, אשר יוצרה החל מתום מלחמת העולם השניה על מנת לאפשר אימונים בטוחים

חשוב לדעת שבארצות רבות קיימות הגבלות על נשיאת ורכישת חרבות בשטחים ציבוריים (ברכבת/אוטובוס וכו').

מידע מורחב: חרב קטאנה / איאייטו / שינקן

ואקיזאשי – Wakizashi – 脇差

סמוראים רבים נהגו לחגור חרב קטנה יותר בנוסף לחרב הקטאנה. שילוב קטאנה יחד עם ואקיזאשי נקרא "דאישו".

נשיאת חרב זו היה סמל למעמד, והשימוש בה היה כחרב גיבוי, ולביצוע "ספוקו" (התאבדות טקסית).

אסכולת הלחימה של הלוחם המפורסם מוסאשי כללה שימוש בשתי חרבות, ארוכה וקצרה (Niten Ichi-ryū), למרות שלפי הסיפורים אודות מוסאשי הוא עצמו נהג להילחם בחרב אחת, ולרוב הוא היה לוחם עם חרב בוקן (חרב עץ לא חדה).

שינאי – Shinai – 竹刀

חרב במבוק הנמצאת בשימוש בסייף יפני – קנדו

השינאי פותחה על מנת להפחית את הסכנה למתאמנים בקרבות, בהשוואה לשימוש בחרבות עץ (בוקן).