ישנם מספר הבדלים, נסקור להלן כמה מהחשובים שבהם.
הרעיון הכללי של הגנה עצמית או קרב מגע היא שמי שנמצא במצב הגנתי יהיה בעל יכולת של התנהלות נכונה במרחב העימות, לדוגמא:
1. בחירת ציר ההליכה הנכון ברחוב בלילה.
2. עירנות למה שקורה סביבך.
3. תפיסת עמדה טקטית שתאפשר לך להגיב טוב יותר.
4. שימוש באביזרים מאולתרים אשר נמצאים עליך או במרחב למטרת הגנה עצמית (מפתחות, כסא עט וכו').
5. ניסיון להרגיע את המצב ולסגת ללא עימות – נקרא גם "ג'ודו מילולי" או "הגנה עצמית מילולית".
6. רכישת כלים טכניים להתגוננות אל מול כלי נשק.
7. שחרור אחיזות, תפיסות ידיים, חולצה וכו'.
אספקט הלחימה הוא רק חלק מכל אלו והוא ברירת המחדל האחרונה של אנשי קרב מגע.
המטרה העליונה היא להגיע הביתה בשלום.
להבדיל מכל זה בעולם ה-MMA לחימה היא המרכיב היחידי שעליו עובדים וברירת המחדל היחידה שיש.
בכל מה שקשור בלחימה בלבד ללוחם MMA ישנו יתרון משמעותי על איש קרב המגע מכיוון שהמיומנות שלו במקצועות הקרב גבוהה יותר.
במקביל יש גם עניין חוקים שבדיונים רבים מוזכרים – זה כולל מה מותר ומתי, וזה בהחלט נכון אבל…
מה שלא מבוצע אלפי פעמים ונבחן בתנאי אמת (באימוני קרב מגע לא בועטים למפשעה ולא שולחים אצבעות לעיניים בכל הכוח והכוונה) בדרך כלל לא הופך לטבע שני ולא בטוח שיבוא לידי ביטוי בשדה הקרב.
ישנם כמובן עוד הבדלים נוספים אבל ההבדל המרכזי:
קרב מגע – תפיסת עולם רחבה והוליסטית של הגנה עצמית.
לחימה משולבת (MMA) – לוקחת את כל מה שעובד ויעיל ממגוון שיטות לחימה (בעיקר אגרוף תאילנדי, ג'יוג'יטסו ברזילאי והאבקות) ומיישמת את זה ברמת אפקטיביות גבוהה מאד, בלי נגיעה בנושא כלי נשק.
באימוני MMA כמעט מההתחלה ישנם קרבות – לומדים לתת ולקבל מכות, להגן ולהתחמק – וחשוב מזה לומדים איך להשתמש בכלים מול יריב מתנגד.
בקרב מגע הלוחמה (ספארינג) פחותה משמעותית, למרות שבהרבה מקומות כיום כן מכניסים גם קרבות, כיוון שהרבה מהשיטה לא פרקטי בתרגול אחד על אחד בקרב בעצימות גבוהה, אי אפשר לנקר עיניים, לבעוט במפשעה, לפגוע בגזע המוח או בעמוד השדרה וזה מסיר הרבה מהכלים כך שזה כבר לא קרב מגע אלא דומה יותר לקיקבוקסינג או לקראטה.
תחת אימון נכון, עם מגנים נכונים – קרב מגע היא שיטה מאוד יעילה, אנו ממליצים ללמוד אותה במקביל לשיטות לוחמה אחרות.
