קצת רקע
אקרובטיקה אווירית התחילה כצורת התעמלות אמנותית – Rhythmic gymnastics. כיום ענף תנועה זה מזוהה עם מופעי קרקס בעיקר.
הפיתוח של ענף תנועה צבעוני ומעניין זה היה על ידי אנדרה סימארד (André Simard) שהצטרף ל-Cirque du Soleil (מידע על “סירק דו סוליי” בעברית כאן בוויקיפדיה). עם ההצטרפות שלו לקרקס הוא המציא משחקים אוויריים תיאטרליים חדשים כדי להרשים את הצופים והפך למייסד ענף Aerial Silks – משי אווירי או אקרובטיקה אווירית עם משי. עם זאת, אקרובטיקה אווירית היא המונח הנפוץ לענף, ובתוכו יש מגוון “משחקים” או “תרגולים” אשר עושים שימוש בציוד תלייה שונה כגון חבלים, בדים, חישוקים ומוטות.
אקרובטיקה אווירית עם משי אווירי, בניגוד לציוד האחר, כולה מתקיימת באמצעות שימוש נרחב במשי צבעוני ארוך וחזק אשר משמש לטיפוס, עיטוף, השעיה, נפילה, נדנוד ותנועות ספירלה של הגוף לכניסה ויציאה מתנוחות ותנועות שונות. למרות שזה כיף, זה גם מפחיד די בהתחלה!
*תמונת הכותרת: Photo by Benjamin Wedemeyer on Unsplash
איך נכנסתי לזה
למרות שהיה לי עניין בעולם התנועה מאז ילדותי והתאמנתי בהחלקה אמנותית וריקוד, העניין שלי באקרובטיקה אווירית התחיל רק כאשר חיפשתי אימון כושר אחר במקום חדר כושר, רציתי משהו יותר צבעוני וכיפי… חברה קרובה שהתאמנה באקרובטיקה בסגנון קרקס – על טרפז, הציעה לי לנסות אקרובטיקה אווירית עם משי.
למרות שהיססתי בגלל שזה נראה לי מפחיד ומאתגר מאוד, זה גם סיקרן אותי מאוד. הוקסמתי מהכוח הטהור, הטכניקה, הסיבולת והאיזון הטוב שנדרש.
ההתקדמות המהירה שלי הפתיעה אותי. אחרי תקופת אימון ראשונית של חמישה חודשים, עברתי לקבוצה המתקדמת שבה לימדו אותי רצפים ומעברים מורכבים. בחודשים הראשונים לראות אחרים מצליחים במשהו שהיה לי קשה להפליא היה מרתק ומעורר השראה.
איך זה גורם לגוף שלי להרגיש
הפגישות הראשונות עם התנועה במשי באוויר היו לא פשוטות עבור הגוף שלי. הכל כאב. רגליים וכפות ידיים כואבות, רגישות בשרירים נמשכה ימים והייתה די מאתגרת.
מה שהוסיף לחוויה הזו היה לראות את הגוף שלי משתנה. שרירים החלו להופיע במקומות שמעולם לא הופיעו קודם לכן. זה היה כאילו הפכתי לאישה חדשה – בגוף ובנפש. רמות האנרגיה שלי היו בשיא אולטימטיבי, חילוף החומרים שלי השתפר וישנתי ללא הפרעה על בסיס יומי. אקרובטיקה אווירית עם משי הפכה לאמצעי שלי לגילוי עצמי וזה הביא לי סיפוק עצום.
אם הם יכולים לעשות את זה, גם אני יכולה!
מה שבדרך כלל מונע התקדמות (בכל תחום ממש) הוא דיבור עצמי שלילי או התמקדות בספק ובפחדים. למרות שהם חלק מהטבע האנושי, הם יכולים להשפיע על השאיפות שלנו באופן נוראי…
כמובן, היו רגעים בהם הרגשתי שהאימונים הפכו לקשים מדי, והטלתי ספק ביכולות שלי. ברגעים אחרים, הפחד נכנס. היה ברור לי מלכתחילה שאקרובטיקה אווירית כרוכה בסיכונים ולכן זה היה טבעי לחוש דאגה מהסכנה של נפילה או פציעות.
בדרך כלל אני לא מפחדת מגבהים, אבל החלקה של שמונה מטרים עדיין העניקה לי פרץ אדרנלין שגרם ללב שלי לדפוק מהר ולרעידות ידיים. זה גרם לי להרהר בהבדל בין ספקות טבעיים שמאותגרים ברצון לבין גבולות שווא שאנו שמים סביב היכולות שלנו מתוך פחד. הפכתי מודעת יותר להבדל בכל פעם שהוכחתי את חוסר הביטחון שלי כשגוי או פעלתי למרות הפחד וזה טיפח בי כוחות נפשיים חדשים.
במציאות, המנטרה שלי הפכה ל- “אם אחרים יכולים לעשות את זה, גם אני יכולה“. ככל שהביטחון שלי גדל, יכולתי לשלוט טוב יותר בעצמי. במבט לאחור אני מבינה היום שהייתי הרבה יותר ביישנית לפני שהתחלתי להתאמן באקרובטיקה אווירית ואני מלאת תודה על ההשפעה שהייתה לאימון במשי אווירי על האישיות שלי ואיך זה גרם לי להרגיש יותר אקספרסיבית, עוצמתית ונועזת.
