יונתן היה דמות ייחודית במינה, שוברת תבניות ומוסכמות – בוגר בית הספר היסודי לאומנויות (החילוני) ותיכון צייטלין, שאחר כך בחר, בניגוד לרוב מוחלט של בני כיתתו, ללכת ללמוד בישיבת הסדר. בתום לימודיו בישיבה הוא בחר, שוב, בחירה לא שגרתית, כאשר הלך ללמוד לדוקטורט בתלמוד באוניברסיטה העברית, הפך למרצה מן המניין, והמשיך להישאר "דוס על מלא".

יונתן ידע מי הוא. והוא ידע בדיוק מי אתם. והוא קיבל אתכם כמו שאתם וסלח לכם על חולשותיכם. הוא היה אומר לי ׳בני אדם טועים חוה, ומשתנים. זה עוד לא נגמר גם כשנראה שכן, יהיה עוד סיבוב, תני לזה זמן׳. היתה בו חמלה. לאנשים ולחיות (הוא היה צמחוני) ואפילו לחרקים, שלא היה מוכן להרוג אלא רק להוציא מהבית. במילותיו: ׳הם היו פה לפנינו׳.

התאמנתי רק שנה, עד שהגב שלי סירב להמשיך.
יונתן לא הרפה ובדרכו העדינה נכח גם כשאני לא יכולתי.
עברו ארבע שנים, אולי קצת יותר,
אבל בלב שלי נשארו רגעים מרגשים של איש אחד,
שלא פגשתי כמותו מעולם.

טוב הלב ניבט מעיניו, צניעותו הילכה בכל תנועה, ועם זאת ממש כפי שפילוסופית האייקידו מנחה,
היה מלא עוצמה ורכות.
ואהבה.
ומסירות.
ועדינות.
דרכו גיליתי הוויות שלא ידעתי שיכולות לשכון באדם.
יונתן לא היה עוד מורה, הוא היה אדם שרוח היקום שורה בתוכו.