במשך כל השנים שאני לומד ומלמד אומנויות לחימה, תמיד הציקה לי המילה “מבחן”.
אומנם העיסוק שלנו דורש את בחינת יכולות התלמידים: הזיכרון, ההבנה ורוח הלחימה.
אך לאחרונה הבנתי כי המילה “מבחן”, איננה מגדירה היטב את מה שברצוני להעביר הלאה כמורשת וכדרך לבדוק את עצמנו.
בהרבה שבטים עתיקים, אגודות סודיות והיררכיות אריסטוקרטיות, היה נהוג להעביר את הנערים, אשר רצו להוכיח את כניסתם לבגרות, ע”י טקסי חניכה.
קשים ויותר קשים.
חלק מטקסי החניכה היו כה עזים וכה תובעניים, עד כי חלק מהנבחנים מתו במהלך החניכה.
לדוגמא אצל שבטי אנשי התנין, עד היום, נהוג לחרוט חתכים בעור, בכול הגוף, למלא אותם באפר ולתת לפצעים להפוך לצלקת. הצלקות מדמות את עורו המשונן של התנין. חלק מהנבחנים מתים מזיהום. אלו שעוברים מוכיחים עמידות של מערכת החיסון בסביבה שבה כוחו של הגוף עדיין חשוב.
בשבטים אחרים, נהוג לתפור נמלי אש (נמלים אדומות, ארסיות, אשר עקיצתן מדמה כוויה מאש) לעלה בננה גדול. את העלה קושרים לכף ידו של הנער הנבחן. למשך 3 ימים.
הכאבים כנראה, לא משהו שאפשר לתאר כאן.
אם הוא עומד בכך, סימן שיש בו כוח נפשי ופיזי להתמודד עם מטלות השבט בתור לוחם ומנהיג.
אלו כמובן דוגמאות קיצוניות מאוד, אבל כנראה שהן עונות על צורך עתיק ביותר.
הצורך להוכיח לעצמנו את ערכנו.
אפילו בקרב חבורות רחוב למינהן, אשר מקורבות יותר לפשיעה, ישנה נטייה לא להכניס מישהו חדש לחבורה, אלא אם כן הוכיח את ערכו.
כלומר שזהו צורך בסיסי שלנו, להראות לחברה אליה אנו רוצים להשתייך וכן לעצמנו, כי אנו מסוגלים לעמוד במבחן אשר בודק את יכולת הגוף, כמו גם את הנפש והרוח, לספוג מאמצים וקושי.
בעולם שבו הכול הופך להיות רך, קל וחומרי ישנו געגוע, כמיהה וערגה למנהג עתיק זה, אשר דורש מזה הרוצה לעבור טקס חניכה, להעמיד את עצמו במבחן עז.
הטקס הבוחן, לא נועד אף פעם עבור המורה.
אלא אך ורק עבור התלמיד.
אצל תלמידי לקונג פו, פעמיים בשנה, ניתנת אפשרות לבדוק עצמם ב-3 רמות:
זיכרון – האם הם זוכרים את מרכיבי האומנות.
את התרגילים שלמדו, התבניות, קומבנציות ורצפי תנועות, הכוח שחישלו ופיתחו במהלך התקופה שהם מתאמנים.
הבנה – האם הם מבינים את ההקשר בין התנועה, ליישום הלחימתי שלה.
האם הם עושים תנועות יפות באוויר, או שהם מודעים למשמעות העמוקה יותר וכוחות החבויים בתוך התנועות שלמדו.
דהיינו: תרגילי זוגות ואפליקציות לחימתיות מתוך התבניות.
רוח לחימה – פה נבחנת הרוח. העמידות בקושי, בכאב, בעייפות ולעיתים גם בייאוש.
הגישה שלי מאוד שונה, מהגישה הנפוצה בעולם.
אנשים מעריצים אלופים. הם מעריצים מנצחים.
אכן אלופים הם גזע חזק. אבל גזע ילדותי. שכן הכוח המניע אלופים הוא הישגיות.
כפי שילד פורץ לעולם, הוא מנסה לשים את ידו על כמה שיותר דברים, להשיג כמה שיותר דברים. הכוח המניע אלופים הוא כיבוש.
להבדיל הבדל אחד: אצל ילד הרצון הוא סקרנות ותגלית. אצל האלוף זו הוכחה.
אך מה קורה שהכיבוש הוא כבר לא אופציה?
מה קורה שלפתע מתרחשת טרגדיה? אם מישהו מאבד רגל?
אם מישהו מאבד חבר קרוב או הורה, או חס וחלילה ילד?
מה קורה אחרי גירושים, אחרי שכול ואבל, אחרי תאונת דרכים או שיתוק, או שבץ, או התקף לב?
הדברים האלה קורים. קורים יותר ממה שאנו רוצים להודות.
בטקס החניכה אני מעמיד את הבוגרים (ובמיוחד המתקדמים יותר בדרגות) במצבים בלתי אפשריים.
המטרה היא לא לראות אם הם יצליחו.
הם לא יצליחו. זה בדוק. אי אפשר להצליח.
השאלה כיצד הם יתמודדו מול מצב שאי אפשר לנצח.
אם הוא/יא עושה קרב, מול מישהו חזק והוא מצליח, אני שם אותו מול 2.
אם הוא מחזיק מעמד מולם, אני שם מול 3.
אם הוא מצליח גם איתם, אז אני דואג להחליף אותם, שהם ישארו רעננים והוא יתעייף.
אם הוא יעמוד בקרב של 5 דקות, אני אדאג שהוא יעשה קרב מול 3 אנשים ל-15 דקות. וכו’ וכו’.
המצב הזה יגרום להם להבין שפה אין מה להרוויח, אין מה לנצח, אין למה להשיג.
צריך פשוט לעשות את הטוב ביותר שאפשר, באותו רגע נתון.
מדוע? כי כך התלמיד בוחר.
הכוח שעומד מאחורי הבחירה הזו, צריך להיות חזק יותר מכול הישגיות.
זה הכוח שמרים מישהו שניכווה באש, זה הכוח שגורם לאנשים לשרוד את השואה, להקים משפחה פעם שניה לאחר פירוק משפחה ראשונה.
זה הכוח שעומד מאחורי החיים עצמם.
אני קורא לכוח הזה: “ככה”.
ככה זה ראשי תיבות של: כתר כול הכתרים.
כלומר הסיבה שמעל הסיבות.
במילה אחת: כי כך אני בוחר.
על כן, לא מבחן, כי אם טקס חניכה.
[INSERT_ELEMENTOR id=”14623″]
